יש תאריך שרשום בשחרור, ורוב האנשים לא נותנים עליו את הדעת מראש. זה היום שבו מסתיימת תוכנית השיקום. עד אליו היה סדר יום: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, מישהו שמודד ומתקן ומעודד. ואז זה נגמר, והאדם חוזר הביתה עם דף הנחיות ועם ההבנה שמכאן זה עליו. בקצרה: הזמן שאחרי סיום השיקום הפורמלי הוא הנקודה שבה הרבה מהתפקוד שהושג הולך לאיבוד, פשוט מפני שאין יותר מסגרת שמתחזקת אותו. מחקרים על טאי צ'י אצל מי שעבר שבץ מצאו שיפור בשיווי משקל, בהליכה ובתפקוד היומיומי. טאי צ'י אינה תחליף לשיקום ואינה

יש רגע שקורה לפני השיעור הראשון, והוא כמעט תמיד אותו רגע. אדם עומד בכניסה, מסתכל פנימה, ורואה קבוצה שכבר יודעת מה לעשות. הידיים נעות ביחד, כאילו כולם קראו ספר שהוא לא קרא. בקצרה: מה שעוצר אנשים מלהתחיל תרגול אחרי גיל 45 הוא כמעט אף פעם לא הגוף, אלא חוסר הנכונות לחזור להיות מתחיל. בזן קוראים למצב הזה "מוחו של מתחיל", ורואים בו יתרון ולא חיסרון — כי מי שאינו מניח שהוא יודע, רואה יותר. זו גם הסיבה שמי שמתחיל מאוחר לומד לרוב לעומק גדול יותר ממי שהתחיל צעיר. מה באמת עוצר אנשים בני