סגנון צ'נג מינג: זיקוק של חמשת סגנונות הטאי צ'י

מי שמתעניין בטאי צ'י נתקל מהר ברשימה של "סגנונות": יאנג, צ'ן, וו, סאן. הסגנון שאני מלמד בבית הספר ברחובות נקרא צ'נג מינג - שם שלא רוב הישראלים מכירים. הוא לא אחד מהסגנונות הקלאסיים, אלא זיקוק של חמשתם, עם תוספת ייחודית של שתי אומנויות פנימיות נוספות.

המאמר הזה מסביר מה זה צ'נג מינג, מאיפה הוא בא, מה מייחד אותו, ולמה הוא מתאים לאדם המודרני שרוצה ללמוד טאי צ'י לטווח הארוך.

1929: הוועדה שיצרה את "הסגנון האורתודוקסי"

ב-1929, בעידן של חידוש תרבותי בסין הרפובליקנית, נאספה ועדה של גדולי מורי הטאי צ'י. המטרה הייתה ליצור צורה אחת שתזקק את המהות של חמשת סגנונות הטאי צ'י המסורתיים:

• סגנון צ'ן (Chen) - הסגנון המקורי, מהמאה ה-17

• סגנון יאנג (Yang) - הסגנון הנפוץ ביותר בעולם, איטי ורחב

• סגנון וו (Wu) - מאופיין בעמידות גבוהות יותר ובהתמקדות בעיתוי

• סגנון סאן (Sun) - הסגנון הצעיר יחסית, עם תנועות חדות יותר

• סגנון וו/האו (Wu/Hao) - מאופיין בעדינות ובקומפקטיות

בין מומחי הטאי צ'י שהשתתפו בעבודת הוועדה היה צ'ן פאן-לינג (Chen Pan-Ling, 1892-1967) - דמות מרכזית בעיצוב הצורה האורתודוקסית.

הצורה החדשה לא העתיקה קטעים מסגנונות שונים, אלא ניסתה לחלץ את העקרונות המשותפים שמעבר לסגנון. כל תנועה, כל מעבר, כל יציבה - הייתה צריכה לשרת גם יישום לחימתי וגם תרגול בריאותי.

וואנג שו-צ'ין: האיש שפיתח את צ'נג מינג

אחד מהמאסטרים שקיבל את הצורה האורתודוקסית היה וואנג שו-צ'ין (Wang Shu-Jin, 王樹金), שנולד בסין ב-1903. הוא למד מגיל 18 אצל ג'אנג ג'או-דונג (Zhang Zhao Dong) - מאסטר של שינג-יי צ'ואן ובא-גואה ג'אנג, שגם עבד כראש משטרה בעיר טיינג'ין.

כשוואנג שו-צ'ין קיבל לידיו את הצורה האורתודוקסית של 1929, הוא לא רק שמר עליה. הוא שילב לתוכה את שתי האומנויות הפנימיות הנוספות שלמד:

שינג-יי צ'ואן (Hsing-I Chuan) - אומנות פנימית של תנועות ישרות וחזקות, מבוססת על חמשת היסודות הסיניים.

בא-גואה ג'אנג (Ba Gua Zhang) - אומנות פנימית של הליכה בעיגול וטכניקות סיבוביות.

התוצאה היא צורה ייחודית של 99 תנועות שמשלבת את הזיקוק של חמשת סגנונות הטאי צ'י עם העקרונות של שתי האומנויות הפנימיות הנוספות. זו הצורה שמוכרת היום כטאי צ'י של צ'נג מינג.

ב-1949, עם המהפכה הקומוניסטית בסין, וואנג שו-צ'ין עבר לטייוואן. בשנות ה-50 הוזמן ליפן 11 פעמים על ידי איגוד הקראטה היפני - כאדם זר ראשון מדרגתו. הוא קיבל אתגרים מלוחמים מהעולם - כולל ממקורבים של ג'ק דמפסי, אלוף עולם לשעבר באגרוף - ולא הובס באף אחד מהם. הוא נחשב לאיש שהביא את האומנויות הפנימיות הסיניות ליפן.

וואנג שו-צ'ין נפטר בטייוואן ב-1981.

השם "צ'נג מינג"

"צ'נג מינג" (Cheng Ming, 誠明) היה הכינוי האישי של וואנג שו-צ'ין. בעברית: אמת, בהירות ויושרה.

אחרי מותו, ממשיך השושלת הרשמי שלו - תלמידו וואנג פו-לאי (Wang Fu-Lai) - הקים את האיגוד הבינלאומי לאומנויות לחימה צ'נג מינג. השם נבחר לכבוד מורהו. האיגוד פועל היום עם מטה בטייוואן וסניפים בארץ, יפן, ארה"ב, אוסטרליה, ארגנטינה ואירופה.

מה מייחד את צ'נג מינג מסגנונות אחרים?

ארבעה דברים בולטים:

שילוב של שלושה עולמות. בעוד שסגנונות קלאסיים מתמקדים בטאי צ'י בלבד, צ'נג מינג כולל גם את התנועתיות הישרה של שינג-יי ואת התנועתיות הסיבובית של בא-גואה. התוצאה: טווח רחב יותר של תנועות, בלי לאבד את העדינות הטאי-צ'י-ית.

99 תנועות. הסגנונות הפופולריים פושטו לצרכי המונים - הצורה המקוצרת של יאנג, למשל, היא 24 תנועות. צ'נג מינג שמר על הצורה המלאה, בלי תנועות שאינן משרתות מטרה.

הדגש על ג'ין (עוצמה פנימית). בכל סגנון של טאי צ'י יש את הרעיון הזה, אבל בצ'נג מינג הוא מרכזי. השאלה היא: האם המתרגל "עושה" את התנועה (חיצוני), או "מפיק" אותה מתוך הגוף (פנימי). השאיפה היא לפנימי.

שורש לחימתי ברור. הצורה האורתודוקסית פותחה במפורש כך שכל תנועה תהיה גם יישום לחימתי וגם תרגול בריאותי. צ'נג מינג שמר על שני הצדדים. גם מי שלומד אך ורק לבריאות - הצורה שהוא מתרגל היא טכניקה שיש לה משמעות.

ג'ין: מה זה בעצם?

ג'ין (Jin, 勁) הוא המושג המרכזי בכל האומנויות הפנימיות הסיניות. בעברית מתורגם בדרך כלל כ"עוצמה פנימית", אבל זה תרגום חלקי.

לי (Li, 力) הוא כוח רגיל - כוח שריר חזק שמופעל ישירות. ג'ין הוא דבר אחר: כוח שמופק על ידי תיאום של כל הגוף - מהרגל דרך האגן, הגב, הכתפיים, ובסוף לכף היד. אין כאן יותר שריר; יש פה אינטגרציה.

המתרגל המתחיל "קוטע" את התנועה: היד זזה לפני שהגוף הצליח להוביל אותה. המתרגל המתקדם משלים את המעגל: הרגל יוזמת, האגן מעביר, הגב מנתב, הזרוע משחררת. התנועה נראית רגועה ופשוטה, אבל יש בה כוח שלא רואים בעין.

זה לוקח זמן. שנים. אבל זה אחד הדברים שעושים את התרגול מעניין לכל החיים - תמיד יש מה לחקור, תמיד יש לאן להתפתח.

השושלת שלי בישראל

השושלת שלי בישראל:

וואנג שו-צ'ין ← וואנג פו-לאי ← ניר מלחי ← אני

ניר מלחי, התלמיד הישראלי של וואנג פו-לאי, הוא המורה שלי. בית הספר ברחובות מלמד את הצורה המלאה של 99 התנועות, יחד עם עקרונות שינג-יי ובא-גואה - בקצב שמתאים לתלמיד, לא לדרישות חיצוניות.

פעמיים בשנה אנחנו עורכים אימוני העמקה - הסמינר הפנימי של בית הספר. אלה ימים שמיועדים להעמקה בשיטה: עבודה על תנועות מורכבות, על הבנת הקשרים בצורה, ועל ההיבטים הפנימיים העמוקים יותר של התרגול.

יתרונות הסגנון

חמישה דברים שעושים את צ'נג מינג בחירה טובה ללימוד טאי צ'י לטווח הארוך:

צורה רחבה ומגוונת. 99 תנועות שמשלבות חמישה סגנונות של טאי צ'י עם שינג-יי ובא-גואה. התוצאה: אוצר תנועות עשיר במיוחד. תנועה ישרה ותנועה סיבובית. פתיחה רחבה וסגירה קומפקטית. רגיעה עמוקה ועוצמה דחוסה. הגיוון הזה מונע שעמום בתרגול, גם אחרי שנים.

עבודה על הגוף כיחידה אחת. הדגש על ג'ין מאמן את כל מערכת התנועה לעבוד יחד - מהקרסול עד כף היד. זה הבדל גדול מאימונים שמבודדים שריר ספציפי. בזמן התרגול עובדים על שרירים, מפרקים, גידים ושיווי המשקל בו זמנית. בחיי היום-יום זה מתבטא בתנועה חלקה יותר - לקום, ללכת, להסתובב, להרים.

אין תקרה. רוב צורות הפעילות הגופנית יש להן רף עליון - מגיעים לכושר מסוים, אחרי זה רק מתחזקים. בצ'נג מינג, גם אחרי 30 שנות תרגול, יש עוד מה לפתח. הג'ין מעמיק. ההבנה של עקרונות התנועה מתעדנת. התרגול נשאר מעניין לכל החיים.

מעשיות מסורתית. העובדה שצ'נג מינג שמר על שורש לחימתי לא הופכת אותו ל"בית ספר ללחימה". להפך. זה אומר שהתנועות לא שרירותיות - לכל אחת מהן יש משמעות מבוססת. וכך, גם בלי עניין בלחימה, התרגול מתורגם לתנועה יומיומית טובה יותר. כל תנועה היא טכניקה, לא רק עיצוב חיצוני.

מתאים לכל גיל וכל מצב. אפשר להתחיל בכל גיל. אפשר להתחיל מעמידה או מישיבה. אפשר לתרגל במלוא העוצמה או לעדן את התנועה. הלימוד הוא הדרגתי - מתחילים מהבסיס ומוסיפים עומק בהדרגה. אין צורך ללמוד את כל 99 התנועות בבת אחת. רוב התלמידים מגיעים לצורה מלאה אחרי שנה-שנתיים, ואז נכנסים לעבודת ההעמקה - שהיא העניין האמיתי.

שיעור ניסיון בבית הספר ברחובות בחינם, בלי התחייבות. לפרטים: 052-4777875.