אין להבין מכאן, כי התודעה פועלת באופן בלתי מודע; היא רק אינה נאחזת במוסכמות או בתפיסות קבועות. על התודעה להיות ראי, המשקף כל דבר אבל אינו שופט. קולט ואינו נאחז בדבר (ראי איננה מילה מתאימה בגלל שהוא מחזיר הכוונה יותר לעובר דרך ולא משקף). אין להביא את התודעה לאפס פעולה אלא להפעילה על-פי הספונטאניות האצורה בה מלידה (כלומר להיות בכאן ובעכשיו בדבר אחד). בשחרור ממוסכמות אין הכוונה להתעלם מהן או לדחותן, אלא לא ללכת שולל אחריהן, להשתמש בהן ולא להשתעבד להן. מצב זה כונה לימים אי-תודעה (וואי בסינית), ובו התודעה פועלת באופן חופשי, בלא התחושה שקיים אגו שעומד ומשגיח עליה. צ'ואנג-דזה תיאר את פעולת התודעה הספונטאנית כפעולתו של תינוק, עיניו מתרוצצות והוא אינו נח אף לרגע, הוא אינו מתרכז בדבר אחד, והולך בלי לדעת לאן, עומד במקומו בלי לדעת מדוע, משתלב בתוך סביבתו ונע עמה.

‏

לפי הדאואיזם (לעומת הקונפוציוניזם), הספונטאניות מקומה גם במוסר, באמנות, במסחר וכו'. הדאואיזם אומר. שבראשית היה האדם מאושר. חופשי מן הכללים ומן הצווים המלאכותיים שהפכוהו ליצור תוקפני ושאפתני .לכן ייתן הדאואיסט המשוחרר צדקה לא מפני שכך לימדוהו ,אלא בספונטאניות ובטבעיות. גם הכוח היצירתי הטמון באדם נבלם כאשר מנסים לשלוט בו בשיטות פורמאליות ובטכניקות כופות.

 

הכוח היצירתי הזה מכונה דה , והוא העיקרון הבסיסי שביסוד אמנויות של המזרח הרחוק. הדה הוא הכוח שבאמצעותו מתגלה פעולת הדאו. האמן הדאואיסטי יחוג עיגול מושלם, בלא מחוגה, מפני שידיו פועלות בטבעיות לפי הכרתו והוא אינו זקוק לקיבוע הרצון בכלי מלאכותי. גם אם בשנות חניכותו ולאחריהן נעזר האמן בשיטות ובטכניקות הכרוכות במשמעת עצמית גבוהה, ייעודן הוא אחד :השגת הספונטאניות והטבעיות הן בחשיבה והן ביצירה.

 

לסיכום, הקונפוציוניזם הדגיש את המעשי ואת הצורך בהגשמה עצמית של האני הפרטי לפי מעמדו של הפרט בחברה. לעומתו דגל הדאואיזם בשחרור ממוסכמות ומהאני הפרטי המגביל באופיו, ושאף לאיחוד עם האני הכללי, הקוסמי, הנמצא בכל דבר ביקום. בזכותו של אני משותף זה, יכול האדם להתאחד עם היקום כולו, ובתוך כך להשיג את האושר המוחלט.